מחלת המארק - Marek

תקציר

מחלת המארק הינה סרטנית של תרנגולות המתאפיינת בשיתוקים ותופעות עצביות אחרות ובגידולים לימפטיים המופיעים בכל איברי הפנים, בעור ובשרירי העוף. מחולל המחלה הוא נגיף מקבוצת ההרפס (Alphaherpes virus). המחלה נפוצה בכל העולם, היא מידבקת וגורמת לנזקים חמורים מאד בתמותה ובעיכוב גדילה והטלה של העופות. מחלת מארק גורמת לדיכוי חמור של מערכת החיסון. קיימים שלושה סירוטיפים של הנגיף – 1, 2 ו 3. סירוטיפ 1 גורם למחלה ברמות שונות של אלימות; סירוטיפ 2 אינו פתוגני בדרך כלל וסירוטיפ 3, אשר מקורו בתרנגולי הודו וגם הוא אינו אלים בתרנגולות. אפרוחים צעירים רגישים במיוחד להדבקה. קיימים מספר סוגי תרכיבי חיסון נגד מחלת מארק והם מוזרקים לאפרוחים בגיל יום או לביצים מעוברות במדגריה ביום ה- 18 להדגרתן.

רקע כללי

המחלה זוהתה לראשונה בשנץ 1907 על ידי ד"ר מארק, אשר קרא לה בשם פולי-ניאוריטיס, דלקת במערכת העצבים, מאחר והתבטאה בשיתוק גפיים ותופעות עצביות דומות. מאוחר יותר התברר כי המחלה תוקפת גם איברים פנימיים בהם מתפתחים גידולים סרטניים. המחלה דמתה למחלות שאתיות אחרות ונחשבה לליאוקוזיס, עד אשר התברר כי מארק וליאוקוזיס הן מחלות שונות. ככל שענף הלול התפתח והפך לאינטנסיבי, כך החמירה המחלה עד אשר בשנות ה-60 קיבלה ממדים מגפתיים ממש. בשנת 1967 התגלה שהמחלה נגרמת על ידי נגיף. למזלו של ענף הלול פותח התרכיב הראשון נגד מארק בשנת 1969 על ידי צ'רצ'יל וחובריו באנגליה, אשר החלישו את הנגיף. זמן קצר אחר כך פותח תרכיב נוסף בארה"ב על ידי ויטר וחובריו, כאשר נגיף שבודד מתרנגולי הודו ונמצא בלתי אלים לתרנגולות שימש לחיסון. כיום מחסנים בכל העולם את רוב האפרוחים המשמשים לרביה ולהטלה וכן חלק מהפטמים באופן שגרתי כנגד מחלת המארק

גורם המחלה, העברה ותפוצה

גילוי הנגיף מקבוצת ההרפס כגורם מחלת מארק היה מהפכני. זה היה המקרה הראשון שבו נמצא כי מחלה סרטנית נגרמת על ידי וירוס ומתנהגת כמחלה מידבקת. נגיפי הרפס מתרבים בתוך התאים הפונדקאים בדרך כלל ללא מעטפת. כאשר הם מגיעים לשורשי הנוצות בעור הם מבשילים לצורה  השלמה עם מעטפת מגינה. בזקיקי הנוצות הנגיפים נושרים עם קשקשי עור. בצורה העטופה הם מידבקים ועמידים בסביבת הלול לתקופות ארוכות. האבק שבלול והרפד מהווים מקור הדבקה לעופות בלולים אחרים וללהקות חדשות המאכלסות אותם. הנגיף חודר לאפרוחים  רגישים בעיקר בדרך הנשימה. באבק וברפד נשארים נגיפי מארק מידבקים למשך עד 8 חודשים בתנאי סביבה רגילים. בטמפרטורות נמוכות (C 0 4 ) עד 10 שנים. החיפושית (אלפיטוביוס) מעבירה את הנגיף ממחזור עופות אחד למשנהו. תפוצת המחלה היא כלל עולמית וידועה בכל מקום שם מגדלים עופות. תקופת הדגירה של הנגיף היא כשבועיים עד להופעתו ברקמות השונות. הוא מגיע לשיא ההתרבות והפרשתו בגיל 3-5 שבועות.
נגיף הרפס הגורם למחלת מארק מסווג לשלושה סירוטיפים:
סירוטיפ 1 – הנגיף של תרנגולות הגורם למחלה על סימניה, שיתוק וגידולים;
סירוטיפ 2 – נגיף שבודד מתרנגולות אך אינו גורם למחלה או לפתולוגיה כלשהי;
סירוטיפ 3 – שבודד מתרנגולי הודו ואינו אלים לתרנגולות.
רוב תרכיבי חיסון מיוצרים מנגיף תרנגולי הודו (HVT = Herpes Virus Turkey) או מסירוטיפ 1 בו הנגיף עבר החלשה על ידי העברות בתרביות תאים.

סימנים קליניים

סימנים ראשונים טיפוסיים הם כשילה, צליעה ומאוחר יותר שיתוקים של אחת משתי הרגליים ו/או כנף. במקרים רבים הפגיעה במערכת העצבים היא זמנית והכשילות והשיתוקים נעלמים כעבור מספר ימים. באוכלוסיה רגישה (בלתי מחוסנת) העופות מדוכאים, סובלים מהתייבשות ונרשמת תמותה מוגברת עד 60% מהלהקה במקרים קשים. מקרים של עיוורון, כתוצאה מתסנין של לימפוציטים לתוך העין נפוצים למדי. התעבות של שורשי הנוצות גם היא טיפוסית למחלה וגורמת לפסילה מוגברת במשחטה. כיוון שמחלת מארק גורמת לדיכוי מערכת החיסון, מופיעות מחלות נוספות בלהקות, או שמחלות אחרות מחמירות בנזקיהן (קוקצידיוזיס, דלקת עור נמקית).

פתולוגיה והיסטולוגיה

מערכת העצבים  הנגועה מתבטאת בעיבוי, באיבוד פסי הרוחב ובשינוי הצבע הטבעי של העצבים, בעיקר לאורך עמוד השדרה, בצמתי העצבים בבסיסי הרגליים והכנפיים ובמרכזי העצבים בחלל הבטן. כל האיברים הפנימיים צפויים להתגלות כנגועים בגושי גידולים לבנים (ריכוזי לימפוציטים). השחלות, הכבד, הכליות, הטחול, הלב וכן שרירי הגוף הם מוקדים שכיחים. התמונה ההיסטולוגית היא טיפוסית למחלה ומשמשת לאבחון מבדיל ממחלות אחרות. מחלת מארק מתאפיינת בהתרבות של תאי דם לבנים – לימפובלסטים ולימפוציטים קטנים וגדולים. התערובת הלא אחידה של תאים אלו ברקמות הנגועות הם האמצעי הבולט לאבחן מארק ולהבדיל מליאוקוזיס ומרטיקולו-אנדוטיליוזיס (שם התאים אחידים ושונים).

אבחון

אבחון המחלה נעשה על פי סימנים קליניים טיפוסיים; על ידי בידוד הנגיף בביצים (מופיעות אבעבועות על הקרום הכוריוני); זיהוי נוגדנים בנסיוב; הסתכלות בחתכי רקמה נגועה במיקרוסקופ וזיהוי הנגיף, או תסנין התאים הלימפטיים הטיפוסי למארק. ליאוקוזיס ורטיקולו-אנדוטיליוזיס הן המחלות שיש לבדל ממחלת מארק.

מניעה וטיפול

אפרוחים בני יום רגישים ביותר להדבקה במחלה. על כן יש לדאוג להכניסם אל הלול כאשר הוא מחוטא היטב ומבודד ממקורות זיהום ככל האפשר. פטמים אשר משווקים בגיל צעיר, במקרים רבים אינם מגיעים לגיל שבו המחלה מופיעה כקלינית. אם הנגיף אלים במיוחד וסביבת האפרוחים נגועה (רפד ישן, רב גיליות), יש מקום לשקול חיסון גם בפטמים. אין כל טיפול ממשי נגד המחלה או נגד הנגיף. חיטוי הלולים וסביבתם ושמירה על בטיחות היגיינית בשילוב עם חיסון מונע הם הדרך היעילה למזער נזקים. חיסון נגד מארק חייב להיות מבוצע לפני הדבקה של האפרוחים. לכן החיסון מתבצע בגיל יום עוד במדגרה ולפני הוצאתם אל הלולים. בארצות הברית ובמקומות אחרים מחסנים את העוברים כבר שלושה ימים לפני הבקיעה. התרכיבים הנפוצים והמקובלים ביותר כיום הם זן תרנגולי הודו (HVT) מיובש או קפוא בחנקן נוזלי וכן זן ריספנס (סירוטיפ 1) לבדו או בשילוב עם HVT. החיסון בתרכיבים נגד מארק יוצר וירמיה לכל חיי העוף (הנגיף שמקורו בתרכיב נמצא בעוף במשך כל חייו). החיסון מעורר יצירת נוגדנים אשר מונעים את פרוץ המחלה (גם שיתוקים וגם גידולים), אך אינו מונע הדבקה ללא סימני המחלה. החיסון יוצר גם חסינות תאית ומגביר הופעת תאים קטלניים (NK ).

פתרונות פיברו

מארק RISPENS תרכיב חי קפוא בחנקן נוזלי
מארק HVT  תרכיב חי מיובש בבקבוקונים
מארק HVT תרכיב חי קפוא בחנקן נוזלי
מארק Rispens+ HVT  תרכיב חי קפוא בחנקן נוזלי
לאתר אביק לחץ כאן.